He: העלים מחוץ לחלון נפלו בעדינות על הקרקע, מקשטים את הפטיו של המחלקה הפסיכיאטרית באדום, כתום וזהב.
En: The leaves outside the window gently fell to the ground, decorating the patio of the psychiatric ward in red, orange, and gold.

He: היחשלאות והשלווה של המקום עוררו תחושת חורף עמוק בתוך לבו של יונתן.
En: The tranquility and quiet of the place stirred a deep winter feeling within Jonathan's heart.

He: הוא כבר לא היה בטוח איך לדבר עם מרים, ידידת ילדות שצריכה אותו עכשיו יותר מתמיד.
En: He was no longer sure how to talk to Miriam, his childhood friend who needed him now more than ever.

He: יונתן התיישב בקפלה שקטה, צל על הפנים שלו.
En: Jonathan sat in the quiet chapel, shadow on his face.

He: הוא ניסה להיעזר באומץ לבו.
En: He attempted to gather courage.

He: היה לו קשה.
En: It was difficult for him.

He: הוא לא היה ליד מרים במשך שנים, ולפתע, קיבל שיחת טלפון שגרמה לו לנסוע עד לכאן.
En: He hadn't been near Miriam for years, and suddenly, he received a phone call that made him travel all the way here.

He: היום היה יום כיפור, זמן של חשבון נפש וסליחה.
En: It was Yom Kippur, a time for reflection and forgiveness.

He: הוא צעד לו במסדרון ומצא את החדר שלה.
En: He walked down the hallway and found her room.

He: "שלום, מרים," אמר בקול שקט.
En: "Hello, Miriam," he said quietly.

He: מרים, ישבה ליד החלון, מביטה החוצה.
En: Miriam sat by the window, looking outside.

He: "יונתן," לחשה.
En: "Jonathan," she whispered.

He: הם לא חיבקו.
En: They did not hug.

He: הוא לא ידע אם זה יהיה נכון.
En: He wasn't sure if it would be appropriate.

He: דקות ארוכות עברו במילים שקטות ולחישות נוקשות.
En: Long minutes passed in quiet words and strained whispers.

He: יונתן ניסה להסביר, לספר לה מדוע התרחק.
En: Jonathan tried to explain, to tell her why he distanced himself.

He: "הייתי צריך זמן לעצמי, אבל זה לא תירוץ," אמר.
En: "I needed time for myself, but that's no excuse," he said.

He: דמעות החלו למלא את עיניו.
En: Tears began to fill his eyes.

He: הוא רק רצה שהיא תבין.
En: He just wanted her to understand.

He: "אני מצטער שלא הייתי כאן כשהיית צריכה אותי."
En: "I'm sorry I wasn't here when you needed me."

He: מרים הישירה בו מבט.
En: Miriam looked him straight in the eye.

He: "זה היה קשה," אמרה. קולה נשבר מעט.
En: "It was hard," she said, her voice breaking slightly.

He: "אבל אני מבינה."
En: "But I understand."

He: פתאום התחילה לדבר יותר, לספר על עצמה. על הימים הקשים במחלקה, על רגעים של תקווה, וגם על הפחדים שלה.
En: Suddenly, she began to talk more, sharing about herself, about the tough days in the ward, moments of hope, and also about her fears.

He: הייתה הקלה באוויר.
En: There was a sense of relief in the air.

He: שניהם ישבו בשקט.
En: They both sat in silence.

He: משהו השתנה.
En: Something had changed.

He: שפת הצעדה שלהם, הרעות הישנה, התמלאה פתאום בחום ובאמת.
En: The language of their steps, their old camaraderie, was suddenly filled with warmth and truth.

He: הם החליטו יחד לערוך טקס קטן לכבוד יום כיפור.
En: Together, they decided to hold a small ceremony for Yom Kippur.

He: הם קיבלו החלטה להדליק נר ולהרגיש את הרגע.
En: They agreed to light a candle and just feel the moment.

He: יונתן הוציא נר קטן ויחד עם מרים העלה אותו באש קטנה על החלון.
En: Jonathan took out a small candle, and together with Miriam, lit it with a small flame on the window.

He: נכון, יונתן הרגיש איך משא של רגשות אשמה עזב אותו.
En: Indeed, Jonathan felt the weight of guilt leave him.

He: וגם מרים הרגישה איך הלב שלה מתחיל להתרפא.
En: And Miriam too felt her heart start to heal.

He: היא הבינה שהיא לא לבד.
En: She realized she wasn't alone.

He: וגם יונתן לא לבד.
En: And Jonathan wasn't alone either.

He: בחורף הזה, כשעלים עפים ברוח, יונתן ומרים התקרבו מחדש זה לזה, מביטים קדימה עם תקווה בלבם.
En: In this winter, as leaves flew in the wind, Jonathan and Miriam grew closer again, looking forward with hope in their hearts.